שלום לכולם! השם שלי הוא גילעד ראובן וברוכים הבאים לפרק הראשון של הספר שלי - הפעימה השביעית - סאגת החייל הכבול א'
צעדים
אלו היו שלוש מדרגות יותר מידי.
עם כל צעד שארטון צעד אל כיוון במת העץ צלקתו צרבה יותר ויותר.
את כיכר העיר שטף המון זועם. מבין כל גלי הצבע שהרכיבו אותו בלטו הבזקים של אדום שלוו בצחנה מעופשת.
הוא הרים את ראשו אל הכיוון היחידי שיכל, במרכז הבמה עמדה לה הגנרלית טריאן – מחכה שיצטרף אליה.
ארטון נשך את שפתו עד זוב דם. הוא התעלם מחריקות העץ שליוו את צעדיו.
"טריאן, אני..." מבטו נאבק למצוא את עיניה. התגובה היחידה שקיבל היא טפיחה חלשה על גבו.
לאחר שהתייצב, הוא הביט בהמון ולקח נשימה עמוקה.
"אני, ארטון לוסיוס – חבר מיחידת הלוחמה המיוחדת של המפקד קווארצו אינצירום." הוא נאבק שלא לדמוע אל מול כל מבטיהם המאשימים. "אני אחראי למוות של אגמרייה ארגנטי וקווארצו אינצירום בעקבות רשלנות מוחלטת במהלך המשימה."
קריאות הבוז היו כמעט יותר מידי.
"לקחתי את חייהם של שתי נפשות מדהימות והכתמתי את שם היחידה . אני לוקח על עצמי כל עונש שיבוא עלי."
ארטון הרכין את ראשו כשלפתע הרגיש גוש רירי ורטוב פוגע בשערו. ידו נשלחה אל הגוש רק כדי לגלות שזרקו עליו עגבנייה רקובה.
אני מצטער...
פקודה ישירה – חולייה התקפית מתקדמת מס' 4.
נמען – קווארצו אינצירום.
מקום – ההרים הדרומיים (אזור כפר קאסו)
מטרה – להקה של ארבעה זאבי רוח {יצור 043} לקחו את חייהם של שישה מתושבי כפר קאסו, דיווח התקבל על ידי תצפיתנים וטקס הדם.
יש לחסל אותם בכל מחיר, לאחרונה נראו נכנסים לאזור מסולע בהרים הדרומיים.
יחי כסייפר האפור, תחיי כנסיית אלבדו הקדושה, תחיי ווארוקל!
פרק ראשון – ציד תחת אור ירח
{ממלכת האנוש ווארוקל – הרי הגרניט הדרומיים. שנת 491 מנפילת ביקסור מאגנוס.}
לילה אפלולי ירד על ההרים הדרומיים שבקצה ממלכת ווארוקל, רוח צורמת נשבה על בין המדשאות הירוקות וסלעי הגרניט הגבוהים של ההר. עיניו של ארטון בחנו את ניצוץ האור הבודד שמעל חולייתו.
"מעגל הפלטינה תמיד היה האהוב עלי." קולה השקט של אגמרייה הפתיע אותו מאחור. שיערה הבלונדיני נצנץ לאורו הקלוש של המעגל.
ארטון הנהן "למרות שהסיבובים שלו תמיד גורמים לי לסחרחורת קלה."
"זה כי אתה לא צריך להתרכז בו כל כך." היא אמרה בלגלוג. "במיוחד כשיש משימה שעומדת להתחיל."
"מי את שתדברי, גברת מעגל הקסם האהוב עלי." ארטון נאנח, שולח את ידו אל בקבוקון השתייה שלו. "אני מרוכז במשימה."
"רק אל תשתה יותר מידי, וויסקי עושה אותך טיפש." אגמרייה טפחה על כתפו והתקדמה אל הסלע שמאחוריו מפקדו קווארצו עמד.
ארטון תלש את פקק הבקבוק בתנועה מהירה. הוויסקי צרב את גרונו אך הביא איתו גל של חמימות שדחק איתו את קרירותה של הרוח הלילית.
"לא הייתי עושה את זה במקומך." צללית צנומה התקדמה לכיוונו, זה היה קיין. "אנחנו הולכים להילחם ב... בדברים האלו ואתה שותה?"
"זה עדיף על להיות פחדן כמוך." ארטון חייך לעברו חיוך מזויף. "אתה יודע שבקבוקון כזה הוא כלום בשבילי."
"מה שתגיד, הלחיים שלך אדומות – לא שלי."
"תפסיקו שניכם, המפקד עומד לתת הנחיות." אגמרייה נבחה עליהם, מסבה בידה אל הסלע שמאחוריו ארבו היא וקווארצו. ארטון לקח נשימה עמוקה, מרגיש את האדרנלין מתחיל לזרום בנימיו. הוא תפס את תג היחידה החום שעל שריונו והביט בשנית אל מעגל הפלטינה הקסום. זה הזמן להוכיח לכולם שאני שווה משהו, אתה רואה אותי קרוס? אעשה אותך גאה. בנימה זו הוא לקח צעד קדימה, מוכן לכל מה שהלילה יביא איתו.
ארטון נעמד לצד קווארצו ואגמרייה והביט מעבר לסלע על מטרותיהם.
"וואו, זה הרבה יותר משציפיתי." הוא נשך את שפתו בחוסר נוחות. "בשם המונרך האפל, חתיכת חולדות מכוערות."
כעשרה זאבי רוח שכבו על המדשאה. גופם הירקרק והשקוף של המפלצות חשף בתוכו רשתות של נימים וגידים זרחניים. ראשיהם המעוותים הכילו זוג עיניים מושחרות וחסרות רחמים שהיו שולחות בכל כפרי שנתקל בהם צמרמורת.
"כן... התצפיתנים דיווחו רק על ארבעה זאבים – שלא נדבר על..." אגמרייה השיבה בהיסוס והביטה בזאב שהיה גדול מהשאר ובעל גוון צהבהב.
"אב רוח, לא ראיתי אחד במשך שנים." קווארצו רטן בקול מחוספס, אחיזתו סדקה קלות את סלע הגרניט שאחז בו.
"קראתי בממצא המפלצות שמטח רוח אחד שלהם מסוגל להעלים רחוב מהמפה." כולם הסתובבו כאחד רק כדי לראות את פניו העגלגלות של דרו מבצבצות מהחושך. "אני מתנצל על ההפתעה, שימנתי את הלם עד עכשיו." הוא ליטף גרזן דו ראשי שהיה כמעט בגובהו של ארטון וחרוטות עליו מילים בצבע סגול קלוש.
"איך הגרוטאה הזו כל כך ענקית אבל כזו שקטה?" ארטון בחן את הגרזן הנוצץ במבט עקום. "כל פעם שאני חושב שאני התרגלתי לזה אני מוצא את עצמי מקפץ עם היד על החרב."
"הפקודות השמיימיות יכולות לעשות יותר מלהבעיר דברים אתה יודע."
"אני יודע. אגמרייה." ארטון לקח נשימה עמוקה והביט על הזאבים. "אז, מה אתה אומר קווארצו?"
"המפקד קווארצו. אתה חייל ביחידה מובחרת, תתנהג כמו אחד." קווארצו הסתובב אל כיוונם. "המצב יותר מורכב משחשבתי. דרו – אתה בחזית, אגמרייה וקיין – תגבו אותו. ארטון ואני נישאר מאחור למקרה שבו נצטרך כוח התקפי כבד."
ארטון הזדקף, מנסה להסתיר את האכזבה שבקולו. "כן המפקד, אבל אולי אוכל להיות יותר אפקטיבי בחזית? אתה יודע שאין שני לי בקסמי אש."
"ארטון. אתה יודע שהמפקד צודק." אגמרייה עלתה על דבריו. "יש לך הכי פחות עמידות לאנרגיה השמיימית מביננו, אנחנו צריכים שתהיה זמין לתקוף בשיא הכוח שלך אם המצב יקרא לכך."
"אל תדאג, אני והלם נשאיר לך כמה גורים מכוערים להתעסק איתם." דרו ליטף את גרזנו וחשף את שיניו בחיוך ילדותי.
ארטון התאפק מלהגיב. אגמרייה צודקת, אבל זה לא פחות מעצבן, בשם המונרך האפל!
"בסדר." הוא אמר לבסוף. "אבל אל תצפו ממני לשבת בשקט אם אתם תיכנסו לצרות."
"זה בדיוק למה שאתה פה." קווארצו השיב ותפח על כתפו. "קיין, זה נראה שיש לך משהו שאתה רוצה להגיד."
"א-אנחנו באמת הולכים להילחם בדבר הזה?" הוא שאל בחשש בזמן ששיחק עם הסכינים שבחגורתו בחוסר נוחות.
"נו באמת, אל תהיה כזה פחדן." ארטון גער בו בחוסר סבלנות.
אתה נמצא בחזית ויש לך את הבושה להתלונן? הוא קמץ את אגרופו בשתיקה.
"דיי להיות מרושע, אתה יודע שקיין הצטרף אלינו רק המעגל."
הוא הביט בקיין, עיניו ננעלו על המפלצות שלפניהם בפחד עמוק – צלקת הכוויה הישנה שעל מצחו של ארטון צרבה קלות לאור המבט המוכר.
מה אני בדיוק עושה? זו לא אשמתו. ארטון נגע בצלקתו ולקח נשימה עמוקה.
לעולם לא עוד.
"אני סתם מתנהג בילדותיות – תסלח לי."
"ההתנצלות התקבלה." קיין השיב בגמגום קל, מבטו עבר אל קווארצו. "המפקד, אז מה נעשה נגד אב הרוח?"
"אין ממה לדאוג, בדרך כלל אב הרוח לא נוטה לתקוף אלא אם תוקפים אותו קודם – מסיבה לא ברורה הם נוטים להיות אדישים בנוגע לזאבים שתחתם." קווארצו הסתכל על הזאב העצום בעיניים מצומצמות ומלאות זהירות. הדבר שאמר היה נשמע לא פחות עבורו מאשר כלפיי קיין – מה שלא עזר לחששותיו.
"ומה יקרה אם הוא כן מגיב..?" קיין שאל בחשש.
"אם הוא כן מגיב... בשביל זה אני וארטון כאן."
"כן..." ארטון נאנח וחייך.
אני מקווה שהחרא הזה יגיב. זו תהיה התגובה האחרונה שלו אחריי הפקודה השמיימית החדשה שהתאמנתי עליה. ארטון התמתח והביט בארבע עיניו העצומות של המפלצת גדולת המימדים.
"מזנקים בספירה שלי – פורמציה שביעית." קווארצו תלש את חרבו מהרתמה שעל גבו, מבטו היה קר כקרח.
"תהרגו אותי – זה מתחיל." קיין ייבב ותפס את זוג סכיניו, הקריסטל הכחול שהוטמע בתוך להביהם הכסופים נצנץ בברק קלוש.
"הכל יהיה בסדר, אתה שייך לפה בדיוק כמו כולנו." אגמרייה ליטפה את שערו הקצר של קיין וחייכה חיוך שובב. בידה היא אחזה בקריסטל כחול שדמה לאחד שהיה בסכיניו. הילת עיניה הירוקות התבהרה קלות כאשר ליטפה אותו עם אצבעות ידה הארוכות.
"- ואל תדאג, אני פה אם המצב ילך לזבל." ארטון מלמל, וליטף את חרבו הקצרה שישבה על ירכו.
קיין חיזק את אחיזתו בסכיניו, ליבו טעון בביטחון מחודש.
אני שמח שההבעה המעצבנת הזו ירדה לך מהפנים, אתה כמעט בגילי וצריך להרגיע אותך כמו ילד מסריח. ארטון הביט בפניו הממוקדות של חברו לחולייה ועצר חיוך מטופש מלטפס על פניו.
"שלוש." קווארצו לחש אל תוך הלילה.
ארטון נשם נשימה עמוקה, מנסה לרסן את ליבו שפעם בפראות. זיעה קרה טפטפה ממצחו. אתה חזק עכשיו – אל תשכח את זה.
"שתיים."
הוא ראה כיצד שפתייה של אגמרייה נפתחו ונסגרו בלחישה שקטה של פקודה שמימית. הקריסטל שבידה החל לרצד בפעימות כחולות, האוויר סביב גופם של חברי החולייה התחיל להבהב באור צהוב שעיקם את המציאות עצמה.
ארטון הרגיש גל של חום מתפשט סביבו, כאילו נבנה עליו שריון חזק ועמיד.
"אחת."
קיין השעין את גופו על סלע הגרניט, מוכן לזנק בכל רגע. הוא עצם עין והתכונן להטיל את סכיניו שנראו חדים מתמיד באור הירח.
עיניהם של חברי הקבוצה נפגשו במבט אחרון של מוכנות שקטה.
"יוצאים."
עוד לפני שצליל המילה עזב את האוויר קיין הטיל את צמד הפגיונות שלו לעבר להקת הזאבים. יללה מבוהלת נשמעה בעוד להבי הסכינים התחילו להתעוות ולהתרחב באור אדום ובוהק.
שלשאלות כסופות וכבדות הוטחו בקרקע בעוצמה, מרסנות חמישה זאבים שהיו מספיק חסריי מזל כדי להימצא תחתם. אב הרוח פקח את עיניו והביט במרחש באדישות מוחלטת.
"כן! אתם ראיתם את זה?!" קיין צעק בהתלהבות בעוד שהזאבים התחילו לרוץ לכיוונו.
ידעתי שתיקח את כל הקרדיט יא זבל! ארטון שילב את ידיו והסתכל על המתרחש במבט עקום.
דרו התקדם ונעמד לפני חברו החדש לחולייה, שני זאבים זינקו לעבר רגליו – מוכנים לנשוך אותן בשיא כוחם.
אך ניסיונם נכשל, לפני ששיניהם החדות חדרו אל הבשר, הילה צהובה קטעה את מאמצם.
"אין כמו פקודות ההגנה שלך אגמרייה." דרו ניער מרגליו את זוג הזאבים שכעת נראו כמו כלבים שוטים, בהנפת גרזן אחת ראשם התנתק מגופם.
"אוי, אתה מרגש אותי." אגמרייה גלגלה את הקריסטל הכחול והכדורי על ידה.
עיניה שוב בהקו בברק כחול כאשר שחררה כדור צהבהב וגמיש שאפף את ראשו של זאב שעמד לפתוח את פיו – מתכונן לירות מטח רוח קטלני.
ביטנו של הזאב התחילה להתנפח בזמן שהוא ניסה לדחוק את הבועה הצהובה מראשו – אך ללא הצלחה.
יללה מעומעמת נשמעה מתוך הקסדה הדביקה שנכפתה עליו, צליל פיצוץ חזק נשמע בעוד שהיא התמלאה בפיסות ראש ריריות וירוקות, גופו קרס על האדמה.
תמיד ידעתי שיש לך צד סדיסטי יא מכשפה! ארטון הוטרד לראות איך חיוך ענקי התחיל להתפשט על פניה של אגמרייה. הקריסטל שבידה התפורר לאינספור שבבים קטנים.
שני הזאבים הנותרים שלא היו תחת שלשאלותיו של קיין הביטו בהם מבעד לסלע גרניט גבוה במיוחד, פיותיהם היו פתוחים לרווחה לארבעה פלחים ריריים בזמן שהתכוננו לפלוט מתח רוח משל עצמם.
קיין שלף מחגורתו עוד שני פגיונות שעוטרו בקריסטלים הכחולים ושלח אותם אל עבר הזאבים מבלי להסס. זוג הפגיונות שרק ברוח הלילית בדרך למטרותיהם ופגע באחד מהזאבים שבן רגע נקבר תחת ערמת שלשלאות כבדה.
קיין ייבב ומעד אחורה בעוד שהזאב שנותר עומד שחרר מטח רוח לכיוונו. כדור הרוח הכבד קרע את האוויר בשריקה מחרישת אוזניים, קיין לא יכל לעשות כלום חוץ מלהסתכל עליו מתקרב יותר ויותר.
זו ההזדמנות שלי! ארטון תלש קריסטל כחול מחגורתו והתחיל לשאוב ממנו אנרגיה שמיימית בחיפזון.
הוא הרגיש כיצד האנרגיה עוזבת את הקריסטל וחודרת אל גופו בפעימות של עוצמה צורבת. הוא נגע בצלקתו וניסה להיזכר בתחושות הבוערות מאותו היום, האוויר שסביבו התחיל לרתוח ולקרקש בעוד שמעגל של חזיזי אש התחיל לפצפץ בידו הפתוחה. אש כואבת -
אש הורגת -
אש מכלה הכל – גם את צרחות הלב.
"אדלה – גל-"
"ארטון, זה לא הזמן." קווארצו פקד והניח יד על כתפו.
"אם עכשיו זה לא הזמן אז מתי המפקד?!" האש המשיכה לרקד בידו, הוא הביט בקווארצו בפנים אדומות ממאמץ ומאדרנלין.
"עוד יגיע הרגע שלך, אתה יכול לס-"
"שלן – בורוס!" לפני שמפקדו הספיק להשיב, אגמרייה הקדימה אותו עם קסם הגנה עוצמתי. מגן קסום וכדורי אפף את קיין ההמום.
אגמרייה, חתיכת... תחושת האכזבה מילאה מחדש את גופו של ארטון כאילו מעולם לא עזבה, הוא ניתק את זרם האנרגיה מגופו וקרס על האדמה בחוסר כוחות.
מטח הרוח פגע בכדור בכוח רב, מפגשם נשמע כמו מפגש מתכות אימתני. פניה של אגמרייה התעקמו במאמץ להתנגד לפרץ הרוח העוצמתי בעוד שסדקים החלו להופיע על המגן הקסום.
קיין ישב במרכז המגן ורעד מפחד, מטח הרוח המשיך לבחון את כוחו של המגן יותר ויותר. "אלבדו הקדושה, תצילי אותי!"
דרו רץ אל כיוון המגן בעודו מסובב את גרזנו באוויר. עם כל סיבוב המילים שעליו התחילו לזהור יותר ויותר. "קח את זה!" האוויר התחיל להתעוות בעקבות הרעש מחריש האוזניים שנפלט מגרזנו, מטח הרוח איבד עוד ועוד מכוחו עד שנעלם לחלוטין. הזאב התוקף נאבק להישאר עומד על רגליו התשושות, ביד רועדת קיין שלח אל ראשו פגיון אחרון.
אגמרייה שיחררה אנחה של הקלה וניגבה את הזיעה הקרה מפניה בעוד שקיין זלג אל האדמה.
"תודה לך חתיכת דוב מרשים." היא מלמלה בין התנשפות להתנשפות וקרסה על האדמה גם כן.
"זה היה קרוב, הא חדש?" דרו טפח על גבו של קיין בעוצמה.
" כ-כן, תודה לך דרו..."
"אין כמו מחמאות בשביל לחמם את הלב בלילה קר." דרו השיב לדבריו בחיוך. "פעם הבאה תוודא שיש לך איפה להסתתר, אנחנו תמיד פה אבל זהירות אף פעם לא תזיק."
"אני יודע, התלהבתי יותר מידי." קיין הרכין את ראשו ונאנח בהקלה.
ארטון הביט במתרחש בחוסר שביעות רצון, או לפחות הוא ניסה. זבל, הכל סביבי מסתחרר. אם אגמרייה לא הייתה עוצרת אותי, כל זה לא היה קורה.
-----------------------------------------------------------------------------------------
אב הרוח הביט במתרחש בחוסר סיפוק, הרעש סביבו לא היה יכול להיות יותר מעצבן.
ברגעים ספורים קבוצה של ילידי כסייפר פרצה אל ההר שלו וחיסלה ארבעה מנתיניו. כל זה היה יכול להיות בסדר. הוא תמיד יכול ללכת למקום אחר, נתינים תמיד באו והלכו – אבל הרעש, הוא היה בלתי נסבל.
צליל נקישת המתכות והפיצוצים הרבים היו נוראים לאוזניו העצומות. ארבעת עיניו הביטו בפרצופם המרוצה של השרצים במבט מבעבע מחוסר סבלנות.
הוא פתח את כפתו הגדולה והטיח אותה לעבר האיש גדול הגוף – הכלי המטונף שבידו השמיע את הרעשים המחרידים ביותר.
-----------------------------------------------------------------------------------------
ההבעה הרגועה על פניו של קיין נמחקה אל מול כפתו ההולכת ומתקרבת של אב הרוח. "תיזהר!" הוא תפס את רגליו של דרו ומשך אותן בכל כוחו. גופו הכבד של חברו לחולייה השמיע צליל חזק כשהוטח באדמה.
"למה זה היה – " דרו מלמל וליטף את ראשו הכואב. עיניו נפערו בהלם. ברגע בודד, גופו של קיין הועף בעוצמה אל אחד מסלעי הגרניט הגדולים – שפריץ של דם נפלט מפיו כאשר גופו פגע בסלע. "קיין!" דרו הביט בקיין בפנים אדומות וקם, האותיות שעל גרזנו בהקו באור סגול ובהיר. רעש דמוי צרחה נפלט מגרזנו, עם כל מהלומה שהטיח באב הרוח המבט שהוקרן מעיני הזאב נעשה עצבני יותר ויותר.
"בשם המונרך האפל –" קווארצו תלש את חרבו והצטרף לדרו. "אגמרייה, תרפאי את החדש!"
אגמרייה הנהנה בעוד שקווארצו ודרו התחילו להחליף מהלומות כבדות בינם לבין המפלצת.
ארטון הביט במתרחש בשיתוק מוחלט, גופו חסר התזוזה של קיין הרגיש יותר מידי מוכר. לא! זה לא מה שאני רציתי! הצלקת שעל מצחו בערה עם אותו הכאב של היום ההוא. הוא אחז בחולצתו ועצם את עיניו בעוד שליבו השתגע בבית החזה שלו. זה לא הם, זה רק האיש החדש – זה לא הם.
במאמץ כבד הוא השעין את כל משקל גופו על חרבו ונעמד.
"תרפאי גם אותי!" הוא הביט בחברתו לקבוצה רצה במהירות אל קיין, קריסטל כחול בידה.
"אידיוט! איך הגעת למצב הזה!" אגמרייה כרעה בדרך ליד גופו של קיין והחלה להעביר אליו גלים של אנרגיה צהובה.
"אחריי שתסיימי עם החדש תרפאי את ארטון, אנחנו צריכים את כולם כרגע!" קווארצו צרח, פניו נטפו זיעה.
מהלומותיו של אב הרוח נעשו חזקות יותר ויותר. האוויר רעד עם כל מכה והאדמה הזדעזעה תחת רגליהם. קווארצו ניגב את מצחו המזיע ושלף מחגורתו קריסטל כחול, אור קר נצנץ בעיניו . "קורטוס – בורוס!" קרא בקול רם.
ברגע אחד, שרירי גופם של קווארצו ודרו התנפחו, עוצמה בוערת מילאה את גופם וחום התפשט בעורקיהם.
"אהההה!" דרו חתך את עורו של הזאב, טיפות דם צהבהבות הותזו על פניו.
ארבע העיניים של אב הרוח נפערו בהפתעה. לרגע, זירת הקרב הייתה אפופה בשקט מוחלט, כאילו הטבע עצמו עצר את נשימתו.
בבת אחת פיו של אב הרוח נפתח לארבעה פלחים ענקיים. צליל יניקה צורם, כמו רוח אימתנית שנכלאה בתוך מערה, התחיל להישמע מלועו.
"תתקיף אותו בכל העוצמה!" קווארצו צעק בקול מלא דחיפות. "אם הוא יורה זה הסוף שלנו."
בתנועה מהירה, קווארצו זינק על הזאב ונעץ את חרבו בעינו. הלהב חדר עמוק, המפלצת נהמה בקול שהדהד בעוצמתו בהרים. אב הרוח ניער אותו מגופו בזעם לוהט ושלח לעברו את כפתו הענקית.
"שלן – בורוס!" קרא, יוצר סביב גופו בועה צהבהבה. אך הגנתו לא החזיקה מעמד – כפו של הזאב פגעה בבועה וריסקה אותה כאילו הייתה מזכוכית שברירית.
"המפקד!" פניו של דרו שעד כה הקרינו ביטחון התעוותו בפחד מוחלט.
גופו של קווארצו הוטח לתוך עץ סמוך בצליל חריקה, למזלו המגן ריכך את המכה מספיק כדי שלא יאבד את הכרתו.
בטנו של הזאב הלכה והתרחבה ככל שצליל היניקה נמשך. הוא קיבע את כפותיו בקרקע, שורשים של אנרגיה שמיימית טהורה פרצו מהן ונאחזו באדמה.
"אדלה – ארלפפו!" קליע אש משוגע ועז נורה מידו של ארטון, הוא חצה את האוויר במהירות מסחררת, ישירות אל פיו הפעור של אב הרוח.
צליל פיצוץ נשמע מעומקי ביטנו של אב הרוח. עננת עשן שחרחרה נפלטה מפיו, מסתירה את זירת הקרב.
קווארצו הביט בגאווה על חיילו, על פניו של ארטון הייתה הבעה מאומצת, עיניו מלאו בציפייה מהולה בחשש.
חיוכו של קווארצו נפל ברגע שהעשן התחיל לעוף עם הרוח הלילית.
"א-איך?!" ארטון הביט בפחד באב הרוח שעמד מולו - מוכן לתקוף שוב בכל רגע. מלבד עננת העשן שיצאה מפיו, הוא היה נראה בריא לחלוטין.
לא עכשיו! זה לא הזמן! הצלקת של ארטון בערה מהכאב של השימוש בפקודת האש. ראשו הסתחרר מהאנרגיה השמיימית הרבה שחדרה לגופו על מנת שיבצע את הפקודה. למה אני כל כך חלש?! הוא הביט בידיו הרועדות, הסיבה היחידה שנותר עומד היא פקודת הריפוי של אגמרייה.
קווארצו הביט סביבו, דרו ניסה שוב ושוב להתקיף את אב הרוח אך ללא הצלחה – כל מתקפותיו נפגשו בכפתו העוצמתית של המפלצת, סדקים עדינים התחילו להופיע על להבי גרזנו.
גופו חסר ההכרה של קיין היה שכוב במרחק, בית החזה שלו עלה למעלה ולמטה, מעיד על כך שלפחות פקודת הריפוי השאירה אותו בין החיים.
אגמרייה נשארה לצד ארטון, ממשיכה לרפה את חברה לקבוצה שנראה שהולך לאבד הכרה בכל רגע.
קווארצו נשך את שפתו, פיו התמלא בטעמו הברזלי של הדם. הוא הביט בשלוש עיניו הפקוחות של הזאב ותלש קריסטל כחול מכיסו.
"תברחו!" צרח בקולו המחוספס. "אני אעכב אותו."
על פניו של אב הרוח נפרש חיוך מעוות, הוא פתח שוב את פיו – מוכן לטעון מטח רוח נוסף.
"אנחנו לא יכולים לעזוב אותך ככה המפקד!" אגמרייה יבבה ועזבה את ארטון, דמעות זלגו מעייניה.
"יש לך הצעה יותר טובה חיילת?!" קווארצו השיב בקול רועד והתחיל לשאוב אנרגיה שמיימית מהקריסטל הכחול. "תן לי להישאר איתך." היא שלפה קריסטל כחול והתחילה להתקדם לכיוונו.
"בשום פנים ואופן לא. כרגע אולי אני אמות, אבל מה עם גורלם של ארטון וקיין? הצבא האפור זקוק לכולכם."
"דרו, תגיד לו משהו!" אגמרייה הסתכלה על פניו של חברה לקבוצה בתקווה אחרונה.
"אין לנו סיכוי. המפקד צודק." על פניו של דרו השתלטה הבעה רדופה. "זה לא יכול להיות..." הקריסטל הכחול נשמט מידה והיא קרסה אל האדמה.
-----------------------------------------------------------------------------------------
מה קורה פה... הוא הרגיש את אנרגיית הריפוי נקטעת בבת אחת, הראייה שלו התחילה להתעמעם.
תודעתו הבהבה בין רגעים של בהירות לחושך מוחלט. כשפקח את עיניו הוא ראה כאוס, חבריו לחולייה עמדו וצעקו זה על זה בעוד שסופם ממתין להם עם פה פעור לארבע פלחים.
טיפשים, למה אתם לא בורחים!? העולם השחיר יותר ויותר, הוא ניסה להוציא מפיו אזהרה אבל הקול שלא לא היה מוכן לצאת.
ארטון תקע את ציפורניו בבשר ידו בנסיון נואש להישאר בהכרה, אך ללא הצלחה. החשכה החלה לסגור על העולם שסביבו.
לא! אני לא יכול לתת להם ללכת ככה, לא שוב! הוא הרגיש איך הדמעות זולגות מעיניו שהלכו ונעצמו.
הרעש שסביבו נעלם כאילו מעולם לא היה. הוא פקח את עיניו. להפתעתו המחזה שנגלה לו לא היה הנוף ההררי וסלעי הגרניט, אלא מקום מוכר הרבה יותר – בית הילדות שלו. בשם המונרך האפל! לא עוד פעם! כמו תמיד, הדבר הראשון שהביט בו הייתה דלת העץ הרעועה של הבית. וכמו תמיד, היא הייתה בסדר. עשרות השריטות והשפשופים שבה סיפרו את סיפור חייה של המשפחה שנהגה לחיות באותו הביתן. ארטון כמעט הצליח לראות בדמיונו את פניו המחויכות של אביו שחזר הביתה לאחר יום עבודה קשה בנגרייה. את הקווים הדהויים של חריטת שם משפחתם שאימו הוסיפה על הדלת ביום שאביו התקין אותה. ועוד רגע כל זה הולך להיעלם. למרות שידע שכל זה לא אמיתי, הוא הרגיש את הדמעות ממשיכות לזלוג. ריח פשטידת תפוחי האדמה של אימו מילא את אפו, הוא הביט על שולחן האוכל שהוא ואחיו הכינו עם עזרת אביהם. למרות שאחת מרגליו הייתה קצרה מידי , אימם תמיד החמיאה לשני ילדיה בני החמש על כמה שהם מוכשרים. עשרות ארוחות משפחתיות אחר כך והוא עדיין נותר עומד. ארטון הביט בקירות העץ הדהויים שנעשו צהבהבים עם השנים, הם היו ריקים לחלוטין מלבד תמונת ילדות בודדה. אני זוכר איך אבא חסך כל כך הרבה זמן עבור הדבר הטיפשי הזה, כמה הייתי נותן כדי להחזיק אותה שוב. חיוך קטן וכואב התפשט על פניו. אביו חסך עד שהוא ואחיו חגגו את שנתם השישית על מנת לשלם לאחד מאנשי העיר הבודדים שיודעים פקודות אור שמסוגלות לתעד מידע.
הבית היה ריק, הוא לא ידע למה. אבל אמא ואבא האהובים שלו לא היו איתו ברגעיהם האחרונים. למרות שעברו שנים העובדה הזו עדיין גרמה לליבו לכאוב. הדבר היחידי שהוא רצה כרגע היה לפתוח את הדלת, אולי מאחוריה סוף סוף יתגלו התשובות שרצה לדעת. אבל הוא ידע מה קורה עכשיו, דלת הבית התחילה לשקשק באגרסיביות. לא, לא שוב. בבקשה! למרות שהוא כבר חווה בראשו את היום הזה מספר עצום של פעמים הוא מעולם לא הפסיק לכאוב.
רעש פיצוץ מחריש אוזניים נשמע מחוץ לביתו, אך לפני שהספיק להבין מה קורה עננה שחורה מתחת לדלת ומילאה את החדר בעשן מחניק שגרם לו להשתעל.
צליל הפיצוח המוכר החריש את אוזניו, הוא לא היה צריך להביט סביבו כדי להבין שכל ביתו היה מלא בלהבות. החום היוקד צרם לגופו, ארטון נאבק שלא לייבב מהכאב. האש התחילה לטפס על קירות העץ הנעימים, הוא ניסה להושיט את ידו אל התמונה אך פרץ אש חזק גרם לו ליפול לאחור בפחד. הדבר האחרון שזכר מהוריו היה פניהם הולכות ונשרפות על הנייר, זכוכית התמונה התנפצה והאש עיכלה ברעבתנות את הדף.
האש הייתה חסרת רחמים, היא התפשטה על בגדיו וגרמה לו לפלוט צרחה של כאב.
"מה עשיתי שזה מגיע לי?!" האש צרבה על גופו, הוא ניסה לתלוש מעליו את חולצתו ללא הצלחה.
עם כל רגע שחלף הוא התקשה לנשום יותר ויותר. גופו קרס על רצפת העץ, הדבר היחידי שראה הוא לשונות אש מטפסות ומכלות את תקרת הבית.
הוא צפה בחוסר אונים בלהבות מעכלות את הקורה שהחזיקה את הגג, לאט לאט התחיל להיפלט ממנה רעש של עץ שנשבר. אמא! אבא! תעזרו לי! ארטון הסתכל לצדדים בפחד. מחפש משהו, כל דבר שיוציא אותו מהמצב הזה. אבל כמו תמיד, שום דבר לא היה שם – רק האש.
הקורה זזה יותר ויותר בעוד שצליל השבירה הלך והתגבר. בבת אחת, היא התנתקה מהגג. הוא הרגיש את חום האש שאפפה אותה הולך ומתחזק.
-----------------------------------------------------------------------------------------
"לכו! עכשיו!" קווארצו צרח בנואשות, דרו ניסה לגרור את אגמרייה אך היא התנגדה בכל כוחה.
צליל היניקה קרע את האוויר, רגליו של אב הרוח נשתלו בעוצמה בקרקע – מוכנות לנשוא את ההדף ממתקפתו האימתנית. "אני לא יכולה להשאיר אותך ככה!" "חתיכת –" קווארצו נאנח וחייך חיוך עצוב. "תעשי את ההכי טוב שלך, אני זקוק לכל עזרה אפשרית.
"זו התאבדות. אני לא הולך לשתף איתך פעולה." דרו השיב והלך אל כיוון
ארטון המעולף.
"תודה." קווארצו לחש בשקט, הוא עצם את עיניו ולחש פקודה שמיימית.
עיניו התגלגלו לאחור בעוד שאנרגיה לבנה התפרצה ואפפה את גופו.
"שלן – סטרוג – ארלפפו!" צעקה אגמרייה. סביב קווארצו נבנה
שריון זהוב , שוק חזק עבר בגופה בעודה נאבקת להישאר עומדת.
"מה אני אעשה איתך." קווארצו צחק בקול רם.
"אני אהיה לצידך לתמיד המפקד."
יללה מחרישת אוזניים נפלטה מפיו הפעור של אב הרוח. בכל רגע הוא
יפלוט קליע רוח שירסק את המטרד שמולו, הוא הסתכל על קווארצו במבט
מסופק.
דרו הושיט את ידיו אל גופו המעולף של ארטון, מוכן להרים אותו. לפתע
עיניו של ארטון נפקחו בבת אחת, אך במקום צבע עיניו החום והרגיל
שמילא אותן הצבע הכחול של האנרגיה השמיימית מילא אותן לחלוטין.
"מה ל-" דרו מלמל בהפתעה רק כדי להבחין בקריסטל הכחול בידו של
ארטון.
"ארטון, תפסיק מיד את מה שאתה עושה!" הוא ניסה לתלוש את
הקריסטל מידו של חברו לחולייה בכל כוחו, אבל ארטון לא שיחרר.
גופו של ארטון התחיל להתחמם, דרו קפץ לאחור בעוד שלהבות מרצדות
התחילו לרקד על גופו של חברו.
ארטון נעמד במיידיות, פתח את כף ידו וכיוון אותה אל אב הרוח. "אדלה-"
המילים נפלטו מפיו, אך מבט קצר בעיניו הבהיר לדרו שחברו לא היה
מאחוריהן.
"קרוש –" הוא זינק על ארטון, מנסה להצמיד אותו לאדמה. שריון המתכת שעל גופו היה לוהט למגע, דרו קמץ את אגרופו בכאב. "סטרוג –" ארטון נפל אבל ידו הפתוחה נשארה מכוונת אל אב הרוח. "מה קורה פה – ארטון לא!" אגמרייה הבחינה במתרחש ושלחה את ידה לעברם. שריון האנרגיה שאפף את גופו של קווארצו התפרק.
דרו ניסה להזיז את ידו בכל כוחו, הוא ידע שארטון חזק אבל הוא נדהם מכמות ההתנגדות שהפגין.
"שוט." הכל קרה בבת אחת, צליל הירייה נשמע מפיו של אב הרוח – האוויר התעוות כל כך עד שנדמה היה לקווארצו ולאגמרייה שהוא קיבל צורה מוחשית. מגופו של קווארצו התפרץ ברק לבן שאפף את כולו, הוא חתך את האוויר עם חרבו שנהפכה ללבנה לחלוטין. עמוד האש נפלט מידו של ארטון, הוא שרף את כל מה שבדרכו ללא רחמים. את הדשא על הקרקע, את העצים ואפילו את האוויר עצמו. שלושת הכוחות המשוגעים נפגשו בנקודה אחת. עדיין מסופר שהפיצוץ מאותו לילה נשמע עד לעיר הבירה.
Comments